כך, לדוגמא, כהנים העטויים פרוות נמר נראים לא פעם בציורים שהשתמרו מתקופת מצרים הקדומה. גם האמזונות, שבט הנשים הלוחמות הלקוחות מהמיתולוגיה היוונית תוארו פעמים רבות כשהן לבושות בבגדים מנומרים המרמזים על נשיותן מטילת האימה, ואילו בציורים רבים מהמאות ה-18 וה-19 מונצחים אנשי מעמד האצולה בלוויית עורות בעלי חיים ופרוות מנומרות, המדגישים את עושרם ואת מעמדם החברתי הרם. כך או כך, הזיהוי בין יריעות עור פרוותיות וחיתיות לבין עוצמה ושגשוג הפך ברבות השנים לקולקטיבי וחד משמעי.
עד תחילת המאה ה-20 עובדו פריטי האופנה החייתיים מעורותיהן ופרוותיהן של חיות אמיתיות. מעילים, שכמיות, גלימות, כובעים, צעיפים, כפפות, נעליים ועוד עוצבו ונתפרו על פי הזמנה אישית, ובשל מחירם הגבוה, רק מי שנמנה על המעמדות הגבוהים והמבוססים כלכלית יכול היה להרשות לעצמו להתהדר בהם.
אך תודות למהפכה התעשייתית והשינויים הדרסטיים באמצעי ייצור הטקסטיל שבאו בעקבותיה, במאה השנים האחרונות גם לשאר האוכלוסיה ניתנת האפשרות לרכוש פריטים בסגנון הנחשק. אלו אמנם מחקים את המקור ומיוצרים באופן מלאכותי, אך כיום, עם העלייה במודעות הסביבתית, דווקא הבחירה בחיקוי התעשייתי נחשבת במידה רבה לעדכנית ו”נכונה” יותר, מה גם שטכנולוגיות ייצור הטקסטיל המודרניות מסוגלות לשוות לאותם חיקויים איכויות ומראה אותנטי לחלוטין.